“היינו בחופשה של שלושה שבועות ביוון, לא עבדנו, ושברנו שיא מכירות”
“אני מחלקת את החיים שלי לשני חלקים: לפני השינוי ואחריו.” במילים האלה פותחת מיטל פריברג את השיחה שלנו, רגע לפני שהיא מתארת את שני החלקים האלה, ואת הנקודה שבה החליטה לעבור מצד אחד לצד השני.
“בחיים הישנים שלי הייתי כמו כל האנשים. הייתה לי רשימת משימות מה צריך להגשים כדי להיות מאושרת: תואר ראשון, תואר שני, חתונה, משכנתא, ילדים. במשך עשר שנים הייתי עבד של הרשימה הזו והרגשתי שאני לא מאושרת. חשבתי שאחרי שאסיים תואר ראשון אהיה מאושרת, וזה לא קרה,” היא נזכרת וצוחקת. “אז חשבתי שאחרי שאסיים את ההתמחות זה יבוא, ועדיין לא הייתי מאושרת. גם אחרי התואר השני זה לא קרה, אבל כבר הייתי מושקעת ב-200 אלף שקלים בשני התארים והעסק שלי.”
אז מתי היא התעוררה? יש למיטל תשובה די ברורה: “היה לי משרד עצמאי וזוגיות רצינית עם רואה חשבון שהתקדמה לעבר חתונה, ועדיין לא הייתי מאושרת. פה חשדתי.”
“הבנתי שאני צריכה לצאת ממרוץ העכברים”
אחרי שסיימה את לימודי המשפטים שלה, מיטל חיפשה עבודה בתחום. אלא שהמשכורות שהוצעו לה היו מביכות. “מה שחשבתי שייתן לי עושר היה הזיה. תחום שנחשב למכובד לא מצדיק את ההשקעה בכלל. הבנתי שאני צריכה לצאת ממרוץ העכברים הזה והבנתי שכשכירה ייקח לי שנים לכסות את הלוואות הלימודים, ועוד לא דיברתי על מצב שבו אני מרוויחה. הקמתי משרד ועבדתי קשה, אבל הכסף לא הגיע.”
“בנקודה הזו הבנתי שאותן פעולות מובילות לאותן תוצאות,” היא נזכרת היום. “אם אני ממשיכה באותו כיוון, לא אחיה ברווחה ולא אממש את הפוטנציאל שלי. ידעתי שאני יכולה להגיע ליותר מזה.”
“חשבתי שיהיה לי זמן לסבא וסבתא”
עם תום הלימודים ויום אחרי בחינות ההסמכה, מיטל ואחותה עזבו הכול וטסו לתאילנד. הן חזרו לארץ חודשיים מאוחר יותר, מוצאות את עצמן בשדה התעופה עם כפכפים באמצע חורף קר, ואז גם הגיעה הבשורה, זו שהוסתרה מהן כששתו קוקטיילים על החוף: סבתא נפטרה. “אימא שלי ספרה לנו רק חודש אחרי, כשנחתנו. זה כאב לי כי לא נפרדתי ממנה לפני שטסתי, לא חשבתי שיקרה לה משהו והייתי בטוחה שיהיה לי זמן לפגוש את סבא וסבתא. אפילו לחברים שלי לא היה לי זמן, וגם את חלקם איבדתי.”
“הרגשתי לא מספיק טובה”
כשהיא מבינה שהיא תקועה, רחוקה מהחברים ומהמשפחה, מהאושר וגם מהעושר, מיטל החליטה לחפש את עצמה מחדש. “זה היה מסע שעבר דרך הבודהיזם, היהדות, עולם המדע ותת המודע,” היא מסבירה. “במסע הזה הבנתי למה תמיד רצתי אחרי המשימות שלי, למה ישנתי עם סטופר ואכלתי עם סטופר. בעיקר הבנתי ששילמתי מחיר מאוד כבד כשרדפתי אחרי הרשימה שלי, ועשיתי את זה כי לא הרגשתי מספיק טובה. זה כפתור שיש לכולנו, זה שאומר שאנחנו לא טובים מספיק. כדי להתמודד עם זה אספתי תעודות, בזמן שאחרים אוספים בולים או מפיות. חשבתי שזה יגרום לי להרגיש טובה, ובאמת סימנתי וי על כל המטרות ברשימה.”
ואז היא הגיעה לסדנה עסקית, שהתגלתה בפועל כסדנת העצמה. “בזכות הסדנה ממש הבנתי שכל מה שמנהל אותי זה הפחדים שלי. כשיצאתי ממנה התחייבתי לחיות באומץ וכדי שלא אשכח את זה, קעקעתי את זה על היד. החלטתי לסגור את המשרד, לסיים את מערכת היחסים שלי ולא ידעתי מה אני רוצה אבל בהחלט ידעתי מה לא.”
לשרוף את כל הספינות
הקעקוע על היד לא הספיק לה. “החלטתי שאני שורפת את כל הספינות כדי שלא יקרה שהפחד ינהל אותי. ידעתי שאני לא מוכנה לקום עוד יום אחד לא מאושרת והחלטתי שאני חיה כל יום כאילו זה היום האחרון שלי. לא ידעתי לאן אני הולכת או איך אני משלמת את ההוצאות שלי. הייתי במינוס של 200 אלף שקל, אז הייתי צריכה אמונה מאוד גדולה.”
עם האמונה הגיעה גם העבודה, אבל הפעם זו הייתה עבודה אחרת לחלוטין: “חקרתי וחיפשתי את האושר. פתחתי את הקופסה השחורה של תת המודע והבנתי למה בחרתי להיות עורכת דין מלכתחילה. הרי לא באמת רציתי את זה, ואחרי הצבא הלכתי לייעוץ קריירה וקוראת בקפה, כולם אמרו לי שאני צריכה ללמוד תקשורת. הייתה אפילו כתבה גדולה שדיברה על זה שעדיף לסטודנטים למשפטים לבחור במקצוע אחר כי השוק מוצף.”
“כולם ניווטו אותי”
למרות כל הסימנים, מיטל בכל זאת למדה משפטים. היום היא גם מבינה למה: כשהייתה ילדה יזמה עצומה למניעת הקמת בניין חדש במקום גן המשחקים בשכונה, והשכנים שקיבלו את פניה כשהגיעה להחתים אותם התלהבו והבהירו שהיא פשוט חייבת להיות עורכת דין.
“כולם ניווטו אותי לשם ולא ידעתי כמה מוקדם זה קרה. הבנתי שהכול קרה בתת מודע, וכשהבנתי איך הוא עובד הבנתי שכדי לשנות את החיים שלי אני צריכה להתמודד איתו. הבנתי שאפילו מערכות היחסים שלי היו מראה שהוכיחה לי שאני לא בסדר. בני הזוג שלי היו אומרים לי ‘זה לא בסדר אצלך וזה לא בסדר אצלך, לכי לטיפול’. בעלי היום אומר לי כל בוקר איך הוא זכה.”
ההחלטה להפיץ את הבשורה
אחרי שעשתה את השינוי בעצמה, שינוי שהוביל לשפע ולרווחה אבל גם לזוגיות טובה, ולמשפחה החדשה שלה, מיטל החליטה להפיץ את הבשורה. “הבנתי שאני לא יכולה לשמור את זה לעצמי,” היא אומרת. אז לפני 4 שנים היא הקימה עסק קטן והיום היא בעלת מרכז להעצמה אישית. במסגרת הזו היא מקיימת סדנאות בהן השתתפו עד היום למעלה מ-6,000 איש. היא מעניקה הדרכה במתנה (בקישור הזה) וגם 35 מחזורים של קורס פרואקטיב הושלמו, והיד עוד נטויה.
מה שמעכב אותנו זה הילדות שלנו
“הילדות שלנו מעכבת את החיים שלנו,” מסבירה מיטל. “מה שראיתי אצל ההורים שלי זה מה ששחזרתי. ראיתי הורים שעבדו קשה כל החיים ולא ידעו מה זה יזמות. הם עד היום לא מבינים שאפשר לעבוד פחות קשה ולהרוויח, אבל לפני הלידה היינו בחופשה של שלושה שבועות ביוון, לא עבדנו, ושברנו שיא מכירות.”
ומה הצעד הבא?
“היום אני לא מפחדת לעשות שינויים. אני עושה את זה כבר 5 שנים, אני רוצה להיות יותר עם הילד שלי, אז יש לי מנחות בקורסים שלי ואני ממשיכה לדבר הבא. אני מזמינה לעצמי דברים אחרים.”
