“הזוגיות עולה לנו כסף במקומות בלתי צפויים”
זוגיות עולה כסף, זה ברור. היא מתחילה לעלות כסף עוד בשלב החיפוש, שם יש לנו עלויות טיפוח ובעיקר דייטים וחופשות. אחר כך מגיעות עלויות המגורים המשותפים ומיסוד הקשר (ועוד סעיף עלויות קטן על אירועים של החברים והמשפחה משני הצדדים). בשלב הבא בני הזוג שוקעים לתוך שגרה, ואז מתחילות הבעיות האמיתיות.
אנחנו נוטים לחשוב שבעיות כספיות וכלכליות יוצרות את הבעיות בזוגיות. אלא שהמציאות מעידה שלעיתים קרובות דווקא דפוסים בעייתיים בזוגיות, מאבקי כוחות, חוסר תיאום לגבי המטרות בחיים – כל אלה מביאים לכך שכל אחד מהצדדים מוציא כסף מהחשבון המשותף על מטרות שהצד השני אולי לא הסכים להן (גם אם החשבונות נפרדים בעצם בני זוג מתנהלים מההכנסה המשותפת והרבה פעמים הצד האחראי יותר נושא בעלויות שהיו אמורות להתחלק ביניהם). הנה כמה תרחישים שבהם הזוגיות עולה לנו כסף במקומות בלתי צפויים:
כל אחד מרצה מישהו אחר
הרבה מהרגלי הקנייה שלנו מבוססים על התאמת עצמנו לציפיות מהסביבה. אנחנו משווים את עצמנו מול קולגות לעבודה, חברים, אחים, הציפיות של ההורים מאיתנו ואפילו הורים מהגן או מהכיתה. המשמעות היא שאנחנו לא עושים בירור צרכים אמיתי מול עצמנו. במקום זה, מה שמניע אותנו הוא סוג של ריצוי חברתי. בזוגיות, כל אחד מבני הזוג פועל בתוך הספירה שלו – על הכסף המשותף. סביר להניח שאתם לא באמת נהנים מההוצאות האלה, ולכן סובלים פעמיים: פעם אחת מעצם ההוצאה והשלכותיה, פעם שנייה כי זה לא מקנה לכם את האושר שקיוויתם לו למשך פרק זמן משמעותי.
יותר מזה: ברגע ששני אנשים נכנסים לזוגיות נוסף לכל אחד מהם תפקיד עם ציפיות חברתיות: התפקיד של בן או בת זוג, ומאוחר יותר תפקיד ההורה (ראו בהמשך “לא חוסכים על הילדים”). כך הציפיות נערמות, תסכולים מתחילים לצוץ והכסף מתחיל לצאת.
הוויתור על מקום העבודה שעולה אפילו יותר
אם כבר דיברנו על ציפיות, בשלב מסוים מחליטים בני הזוג להביא ילדים לעולם. כל אחד מהם מגיע עם מטען ציפיות על מה זה אומר להיות הורה, אב או אם. בדרך כלל שניהם יגיעו עם הציפייה להאריך את חופשת הלידה, הארכה שכמעט תמיד תבוא על חשבון האם. החישוב הכלכלי הקר יראה שהיא מרוויחה פחות ולכן לכאורה שני בני הזוג יסכימו שכדאי שהיא תישאר בבית לגדל את הילדים. אפילו לפני שהוויתור הזה הוציא אותה משוק התעסוקה, מתחילה להתפתח בין בני הזוג דינמיקה של קנאה בתנאים הטובים של האחר – כל אחד מבני הזוג חושב שמצבו של השני הרבה יותר טוב – ותסכול מכובד האחריות שמונחת לנו על הכתפיים.
הדינמיקה הזו מביאה לשורה של התנהגויות אנוכיות. כדי להרגיש עצמאים “כמו כשהיינו רווקים”, כל אחד מבני הזוג מתחיל ליצור מחדש את הטריטוריה “שלו” גם כשהעלויות משמעותיות למשל: חופשות עם חברים, תחביבים יקרים, חוגים. בסופו של דבר ההתנהגות האנוכית גורמת לזה שבני הזוג מסתפקים בתיאום לוגיסטי לגבי מי שומר על הילדים ואיך מתארגנים סביב זה, אבל מבחינה מהותית אין פה שום דיון, כי “מגיע לכל צד שיהיו לו חיים ולא לגיטימי שהצד השני יתערב לו”.
בריונות כלכלית ואובדן אמון
בריונות כלכלית נשמע כמו בן הדוד החורג של אלימות כלכלית, אבל מדובר דווקא בתופעה די רווחת בזוגיות. כדי להיות בריון לא צריך להפעיל כוח פיזי, רק להלחיץ מספיק את הצד השני כדי שהוא יציית לתכתיבים כלכליים.
בריונות כלכלית מתחילה לרוב מרצון משותף של שני בני הזוג להשתלט על ההוצאות ולהוריד אותן. בחלוקת התפקידים ביניהם, הבריון תופס את עצמו כמבוגר אחראי, מה שמבחינתו נותן לו את הלגיטימציה להתנהגות כוחנית, זלזול, הקטנה ויצירת רגשות אשם אצל בן הזוג. זה יכול להתחיל בחטטנות והתקטננות על הוצאות זניחות (“למה הוצאת שלושים שקל בארומה?”); הבריונות ממשיכה בהקצאה בלתי שוויונית של ההוצאות האישיות (מבחינת הבריון – מותר לו כמבוגר האחראי שעובד קשה יותר ושומר את המשפחה בגבולות ההוצאה שהחליט עליהן) ולעג להכנסות של הצד השני; הסוף עשוי להגיע לכך שהצד הבריוני מקבל לבד את כל ההחלטות הכלכליות המשמעותיות ובן הזוג הופך לחותמת גומי. במקרה שהבריון קיבל החלטה לא טובה הוא יאשים בה את בן הזוג, כמובן, כך שההסכמה בכפייה מטילה עליו את האחריות לכישלון המהלך.
המצב הקלאסי הוא שהבריון מחלק לבד את הכספים בתקציב המשפחתי ובכך הופך את בן הזוג לצד מבצע שאינו מקבל החלטות. אחת התוצאות של השתלטות כזו היא שבן הזוג של הבריון מתחיל להסתיר את ההוצאות שלו, מה שמוריד את האמון בקשר לאפס – משני הצדדים.
הפיוס היקר
עם או בלי בעיות כלכליות, להתפייס עולה לנו כסף מפני שבמסגרת הפיוס אנחנו מנסים גם לפצות את בן או בת הזוג (וגם, כמובן, מפני שאנחנו מנסים למלא ציפיות חברתיות לגבי איך ראוי להתפייס). לרוב הפיוס יקר יותר ככל שהמשבר גדול יותר, אז כשאומרים לנו שפיוס לא צריך להגיע בכל מחיר – יש לזה סיבה טובה. הוצאה על פיוס יכולה להיות ארוחה במסעדה, חופשה ואפילו מעבר דירה. אצל אחד הזוגות שראיתי, במסגרת הפיוס צד אחד נאלץ לוותר על מעט הזמן הפנוי שלו ו”לחסוך את העוזרת”, מה שהפך אותו לנושא היחיד בעול ניהול הבית ויצר אצלו בעיות רגשיות ופיזיולוגיות שנבעו מתשישות ותחושה של מחיקה בזוגיות.
יש פה פרדוקס שלא תמיד מודעים לו: הרבה פעמים אנחנו מעוניינים בפיוס בגלל חשש כלכלי או לוגיסטי, ואז הכסף המשפחתי ממשיך לזלוג מפני שהפיוס שטחי, ולמעשה הבעיות של הזוגיות הזו חמורות מספיק כדי להפריד כוחות או לכל הפחות לחשב מסלול מחדש בחדות.
לא חוסכים על הילדים
ילדים זה שמחה וברכה, ובעיקר תירוץ מצוין לקנות את כל מה שלא היינו מעלים על דעתנו לקנות בשום תרחיש אחר. גם עם הילדים יש לנו מטען עצום של ציפיות חברתיות שהוכתבו לנו לגבי איזה הורה אנחנו. כולנו, בסופו של דבר, רוצים לחשוב על עצמנו כעל הורה שמשקיע בילד ומאפשר לו חיים נוחים והזדמנויות. זו הסיבה לכך שהורים לפעמים רושמים את הילדים ליותר מדי חוגים ומתעקשים לקנות להם את כל הציוד לבית הספר מיד ראשונה.
המצב הזה מחמיר כשהזוגיות לא הכי טובה. בתרחיש אחד, הורים מגזימים בהוצאות על הילדים כחלק מהניסיון של בני הזוג לפצות את עצמם על עוגמת הנפש שהם מרגישים שהם מסבים לילדים. לרוב אלה יהיו “קניות פיצוי” קלאסיות כמו צעצועים ובילויים משותפים. בתרחיש אחר, אחרי מריבה, למשל, יהיה צד אחד שיקנה לילדים בלי הכרה וצד שני שיניח לו לעשות את זה כדי לאותת לו שפניו לשלום. אלה כבר לאו דווקא קניות פיצוי אלא יכולים להיות חוגים נוספים, חופשות וחוויות יקרות וכדומה. בכל אחד מהתרחישים בני הזוג הופכים את הקניות עבור הילדים לתירוץ מצוין לבזבז את הכסף המשפחתי כי “לא חוסכים על הילדים”.
אם מצאתם את עצמכם באחד התרחישים שמנינו קודם, אולי ההצעות הבאות יעזרו לכם לפתור את הדפוס הבעייתי ביחסים:
- זהו אצלכם, כל אחד בפני עצמו, את הרגלי הקנייה שהם לא יותר מלחץ סביבתי: קניות שהן נטו לחץ חברתי גורמות לנו למרמור מתמשך. זהו אותן אצלכם, שבו עם הצד השני, דברו על זה והמשיכו ביחד.
- הכירו בזה שזוגיות לא בריאה עולה יותר מזוגיות בריאה: זוגיות בריאה צריך לתחזק והתחזוקה אמנם עולה כסף, אבל על הסכום הזה יש לכם שליטה. זוגיות לא בריאה עולה כסף שיוצא בצורה אימפולסיבית ובחוסר שליטה.
- השקיעו באיכות חיים הכלכליים המשותפים: חיים כלכליים טובים יוצרים שביעות רצון מתמשכת. כשיש לכם מטרות ששניכם רואים את החשיבות שלהן וכששניכם מפרגנים אחד לשני בכנות על הדברים שכל אחד מכם רוצה להשיג בחיים, החיים נעשים הרבה יותר קלים.
- דברו על כסף באופן קבוע: לא נעים לשבת פעם בחודש ולעבור את טקס “המעבר על חשבון הבנק”. במקום זה, דברו ביניכם על כסף כעניין שבשגרה.
- קבעו מראש (וביומן) מועדים שבהם תעברו על הכספים: הכינו את זה כמו פגישה לעבודה, עם רשימת נושאים לדבר עליה. כדי לקבוע את הנושאים, כמו בכל מקום עבודה, יהיה קצת פינג-פונג ביניכם.
- עדכנו הוצאות באפליקציה בשוטף: והכי טוב, עדיף שצד אחד ייקח על עצמו את עדכון ההוצאות והצד השני ידווח לו על כל הוצאה שהוא מוציא.
- זכרו שלא משנה כמה חשבונות יש לכם, אתם עדיין כיס אחד: זו לא חוכמה שהחשבון שלך מאוזן, החוכמה היא ששניכם במצטבר תהיו מאוזנים. אם זה לא המצב, צד אחד חי על חשבון השני.
- החליפו תפקידים אחת לחצי שנה: כדי שאף צד לא יהיה “המבוגר האחראי”, החליפו ביניכם את התפקיד אחת לחצי שנה. הפתרון הזה אולי נראה טכני, אבל ברגע שהכובע עובר ביניכם אין התקבעות של דינמיקות גרועות וכל אחד פתאום מבין איך השני מרגיש ומה האחריות שמוטלת עליו.
- אם כבר יש בעיה ואתם רוצים לצאת לשופינג פיצוי, קנו לעצמכם: הכנות הזו עם עצמכם ועם בן הזוג תשתלם בטווח הארוך. הילדים שלכם באמת לא זקוקים לכל זה ואין סיבה שתשימו אותם באמצע ביניכם.
