העלה פוסט גיוס תרומות ללימודי הרפואה – והצליח לעצבן את הרשת
פוסט ויראלי ברשת שהועלה בדף הפייסבוק של ”צינור” פילג את הגולשים – חלקם הריעו לכותב על האומץ שבחשיפה וחלקם הזדעזעו עד עמקי נשמתם מהקלות וחוסר הבושה לבקש עזרה. קריאות “לך תעבוד” ו”כל הכבוד על הכנות!” השתרשרו במהירות. חלק מהגולשים אפילו הגדילו לפרט כמה עולות האוזניות היוקרתיות איתן נראה אלאור סעת מצולם בפוסט שהעלה. ומה אתם חושבים?
על מה כולם מדברים?
“בחיים לא דמיינתי שאהיה בסיטואציה הזו, שהמשפחה הכי קרובה שלך, זו שאתה כל כך אוהב תפנה לך את הגב בגלל מי שאתה.” במילים האלה נפתח פוסט שהועלה ב’עמוד הפייסבוק של ”הצינור”. עם קריאת הפוסט, מבין הקורא כי באופן מתוזמן לשאר סערות התקשורתיות האחרונות או שלא, מדובר בפוסט המשתף חוויות קשות עקב תהליך יציאה מהארון. “פעם חשבתם שההורים שלכם יגידו לכם שאתם נגועים? שאתם מלאים במחלות? שיגידו לבני דודים שלכם לא לדבר איתכם? פעם דמיינתם איך זה מרגיש שמתעללים בך באופן יומיומי, מאיימים עליך, מאחלים לך למות, ואומרים לך מילים ששורטות לך את הלב? אין דבר יותר נורא מזה.”
הפוסט ממשיך בתיאורים קשים על הנתק מהמשפחה והלב מתכווץ בחזה. או אז מגיעה לה השורה התחתונה ותחושת החמלה וההזדהות מתחלפת אפוא בפליאה: “היום אני סטודנט לרפואה באוניברסיטת LSMU שבליטא, אבל לצערי בגלל מי שאני, ההורים שלי כבר לא מוכנים לממן לי את הלימודים. הסיטואציה נוראית ולא דמיינתי שאי פעם אבקש כסף מאנשים, אבל היום אני צריך את העזרה של כל אחד ואחת מכם. גם אם אין לכם יכולת בתרומה כספית, אשמח שתשתפו את הפוסט שתעזרו לי להגיע לאנשים בעלי אמצעים שבאמת יכולים לתרום ולעזור. הסכום הכולל של שכר הלימוד והמחייה עומד על 400 אלף ש״ח. כרגע אני במצב שנשארתי ללא תקציב למחייה ולשכר לימוד. נגמר לי הכסף לשלם שכר דירה, לאוכל.” הפוסט מסתיים בדרכי התקשרות להעברת תרומות.
ההורים שלי כבר לא מוכנים לממן לי את הלימודים
אני חוזרת לאחור ומוודאת שקראתי נכון, ”ההורים שלי כבר לא מוכנים לממן לי את הלימודים” ותוהה לעצמי, האם זה מובן מאליו לדור שלנו שההורים משלמים את התואר? האם הבחור הזה באמת מצפה שעם ישראל יממן עבורו את הלימודים מבלי שיצטרך לעבוד על אף שהוא נראה כמו בחור צעיר שבהחלט כשיר לכך? תגובות בעדו מראות לי שיש מי שחושב אחרת: “התגובות פה מזעזעות. מגיע בחור שפותח את הלב ומתאר קושי עצום בחיים שלו שמלווה בים של השפלות אז למה להוסיף לו? זה הרבה יותר קשה לקום ולבקש עזרה מכל סוג שהוא. היד קלה על המקלדת. בריונות מכוערת. אני מאחלת לך שתצליח ותהיה רופא ותמצא אהבה ורק תגשים את עצמך כי מגיע לך”.
התגובות לא איחרו לבוא
“אני לא רוצה להיות הפארטי פופר של פסטיבל סוחט הדמעות הזה'” כתבה אחת הגולשות; “אבל פשוט חייבת. שיטוט קצר בפרופיל של הבחור מגלה שהוא מבלה לא רע יחסית לאדם מרושש. לא מזמן העלה תמונות מספרד, לבוש מותגים, חובב אירוויזיון, צף בים המלח. סליחה, עם כל הכבוד, הפעם האחרונה שאני הייתי בנופש הייתה ששידרו שושלת לא בשידורים חוזרים. כמו כן, שכר לימוד בפקולטה לרפואה בליטא לא מגיע ל 400 אלף שקל.”
חלק מהתגובות אף האשימו את המערכת בפופולריות זולה, אחת מהן היא גולשת שפנתה בעבר בבקשה שיפרסמו את בקשתה ונענתה בשלילה: “לא מאמינה. אני זקוקה ל-280,000 ש”ח להשתלת כליה. אני אמא ל-5 ילדים. 3 שנים עוברת טיפולי דיאליזה וכאם חד הורית לא פשוט כלל. פניתי עשרות פעמים למערכת שתעזרו לי לגייס את הסכום ואמרתם שזה לא מתאים. זה מתאים?”
גולשים אחרים מתחו ביקורת על החוצפה של כותב הפוסט וכן על השימוש הציני בנטיותיו המיניות; “תנטה לאיפה שתרצה אבל לבקש 400 אש״ח זה על גבול החוצפה. תמכור את ה-AirPods, תמצא עבודה, ואם צריך תקפיא את הלימודים עד שתוכל לממן אותם – כמו כל סטודנט כמעט במדינה שלנו. התמסכנות שלא לעניין.”
לישראלים לב רחב וחוש ביקורת מפותח
קמפיינים מתוקשרים רבים מתפרסמים ברשת ואין מי שלא נתקל בהם. בין אם מדובר בפרסומים ‘פרטיים’ על קיר אחד החברים, בקבוצות משותפות או עמודי פייסבוק מתוקשרים; הם קיימים ברשת ולא מעט מהם. בניהם ילדים חולי סרטן, בקשות להשתלות, לתרומות למשפחות מיעוטות יכולת וכך פעם אחר פעם ליבי מתמלא גאווה על החברה המיוחדת שלנו, שלמרות כל חילוקי הדעות והיכולת שלנו לריב על כל דבר, יודעת להתייצב לצד מי שצריך. גם במקרה הזה היו מי שתרמו, אך התגובות הרבות לימדו אותי גם על חוש הביקורת המפותח שלנו, שלא חוסכת בניתוח המצב: “עם כל האמפתיה, ללמוד רפואה בחו”ל זה האם אמא של המותרות.תשפר פסיכומטרי, תשפר בגרויות, ולך תלמד רפואה בארץ, עם שכר לימוד אוניברסיטאי של 10,000 בשנה. בחינם עם מלגות.”
הכותב חשף עצמו כמובן לביקורת הזו ברגע שבחר לבקש בקשה כזאת, ועדיין היה מעניין לצפות בדרך בה הגיבו האנשים ובדעות החלוקות לגבי הלגיטימיות של בקשה כזאת בעידן הדיגיטלי הזה. חלק מהגולשים תהו לאן נעלמה הבושה, וההבנה שבשביל להגיע להישגים צריך לעבוד קשה. אחרים הריעו לכותב הפוסט וחיזקו אותו, והיו מי שטענו כי צריך אומץ רב לפרסם את הפוסט וגם אם זה לא לרוחנו, מי שבוחר להיחשף כך מאפשר לקוראים לבחור בעצמם אם לסייע לו. ומה אתם חושבים?
