הדו”ח שמוכיח שלא התקדמנו – נשים עדיין מרוויחות הרבה פחות מגברים
לצערנו עכשיו זה די רשמי. משרד הרווחה פרסם דו”ח רשמי ומפורט מטעמו שניתן לקרוא בו אודות שוק העבודה בישראל באופן כללי, כמו גם נתונים ספציפיים שנכונים לשנת 2018. בשורה התחתונה – למרות העידן הפמיניסטי שאנחנו חיים בו בקנה מידה מסוים – בשטח, כלומר במקומות העבודה ובתפקידי המפתח של חברות וארגונים – נשים עדיין מתוגמלות בפחות כסף מגברים, לא מקבלות העדפה בקבלה למשרות מסוימות והדילמה של ניהול קריירה מול ניהול משפחה לא רק שלא נעלם מן העולם – אלא עודנו שריר וקיים.
הדו”ח עוסק לא רק בנשים בשוק העבודה אלא בקבוצות מיעוטים נוספות (אי אפשר לברוח מזה, ככל שמדובר בשוק העבודה אוכלוסיית הנשים נחשבת למיעוט) – אזרחים יוצאי אתיופיה, ערבים (אקדמאיים לצד לא אקדמאיים), דתיים וחרדים. כאשר הדו”ח מכונה בשם השנוי במחלוקת “מדד הגיוון התעסוקתי” – אי אפשר שלא לתהות על מה באמת מופיע בו, שכן הגיוון אולי נכון לנושא האוכלוסיות שנבדקו ונמדדו, אבל ככל שמדובר בפערים שמתגלים בו – אין ספק שמדובר בגיוון רחב מדי שצריך לעשות הרבה מאד חושבים על איך מצמצמים אותו.
אז מה יש לנו בדו”ח העדכני?
בדו”ח נבדקים 20 ענפי תעסוקה שונים. התוצאות – מדאיגות. השוואה בין נשים לגברים מראה ומוכיחה מעל לכל ספק שנשים עדיין מרוויחות פחות מגברים באופן משמעותי – עבור אותו התפקיד תקבל אישה שכר שמהווה כ- 60% משכרו של הגבר שיאייש את אותו התפקיד בדיוק. אם זה לא מספיק, מראה הדו”ח שנשים, אזרחים שעלו לישראל מאתיופיה וערבים מכל הזרמים נתקלים בקשיים בעת שיגישו מועמדות לתפקידים שונים. באופן מפתיע זו מנת חלקם גם של הערבים האקדמאיים. כשמנסים לחשוב על מצבה התעסוקתי של אישה אתיופית, או של אישה ערביה עם או בלי תואר אקדמי – מצטיירת תמונה עגומה, שלא לומר מיושנת של החברה הישראלית בהיבט התעסוקתי שלה.
אי אפשר לדבר על מיעוטים ולא להזכיר את המגזר החרדי. ביחס להיותו מיעוט – מדובר באוכלוסייה שמשולבת היטב בשוק העבודה וההשוואה בין נשים לגברים בעצם כלל לא רלוונטית עבורו, שכן הנשים החרדיות לא לוקחות חלק בשוק העבודה. הגברים החרדים בעלי ההשכלה האקדמאית נחשבים לכאלה ששוק העבודה פתוח עבורם כמעט בכל תחום, הם משתלבים בתפקידי מפתח ומשרות זוטרות וכל מחקר שכולל בתוכו את שכר הגברים הכללי של אזרחי ישראל – לוקח בחשבון גם אותם. משמע הם מהווים חלק בלתי נפרד מכוח העבודה הגברי והמקובל בעיניהם של מעסיקים בכל התחומים שנבדקו.
בואו נדבר על המשמעות עבור נשים
ראשית, אי אפשר להתחמק מזה. יחסית למדינה מודרנית, מתקדמת וכזאת שחורטת על דגלה דמוקרטיה ושוויון – ישראל היא לא מדינה שוויונית. גם אם החוקים מגדירים בפירוש דרך התנהגות פסולה כזו או אחרת ביחס לקבלה לעבודה או לתנאי העסקה, הרי שבפועל אין אכיפה, אין דיווח או פיקוח וכל מעסיק רשאי לנהוג כרצונו במשרות שהוא מציע ובמועמדים שהוא מראיין. הבעיה האמיתית היא שבדומה לדו”חות דומים קודמים, גם דו”ח זה יישאר יתום מבחינת פעולות למיגור שיתחברו אליו ושוק העבודה ימשיך לסבול מגיוון תעסוקתי רחב, רחב מדי. המדינה חייבת בדק בית יסודי ודחוף בעולם התעסוקה, כזה שיאפשר לכל אדם לעסוק בתחומים שמעניינים אותו בלי לחשוש שהוא עלול להיות מופלה לטובת אוכלוסייה אחרת.
מצד שני – אי אפשר להתעלם מנתונים אובייקטיבים שמטרידים מעסיקים רבים. התשוקה להקמת משפחה, להיכנס להיריון וללוות את הילדים בשנותיהם הראשונות לחיים היא תשוקה שהולכת וגוברת ועם הקריאות של הארגונים הפמיניסטיים להארכת חופשת הלידה – נראה שהמדינה נקלעת למלכוד לא פשוט. אם יורשה לי להוסיף את נקודת המבט האישית שלי כאישה, אני סבורה שמדובר כאן במצב שבו כל הצדדים צודקים. המדינה צריכה לאפשר לכל מי שרוצה לעבוד לעשות זאת תוך הגעה לסיפור עצמי והגשמה מקצועית אך תצטרך גם לאפשר חופש למעסיקים לכוון את איוש המשרות על פי נתונים דמוגרפיים וחברתיים כך שבעת היעדרות – העסק לא ייפגע. לצערי מה שמאפיין כרגע את התנהלות המדינה זה גישוש באפלה, חקיקת חוקים למען יראו וייראו אבל בפועל – אין הגנה אמיתית על השכבות החלשות, אלה שהודגם בדו”ח שהן מופלות לרעה.
