איך הפכו אוהדי קבוצות הספורט לצרכנים בלי ששאלו אותם
מכבי, הפועל, בית”ר, אליצור ועוד – אגודות ספורט שלפני כמה עשורים היו משויכות וקשורות באופן הדוק למפלגות של תחילת קיום המדינה. להזדהות עם מפלגה זו או אחרת הייתה משמעות ספורטיבית אחת בלבד והיא תמיכה בארגון או באגודת הספורט של המפלגה וזאת בכל ענפי הספורט שלאגודה היה ייצוג – כדורגל, כדורסל, טניס, כדוריד ועוד. עם המפלגות וקבוצות הספורט הגיעו גם הצבעים המזוהים איתם ואוהדים שמרו באדיקות (ושומרים עד היום) על הצבעים האהובים שנבחרים בקפידה ודוחקים הצידה את הצבעים של הקבוצות המתחרות.
להיות אוהד של קבוצת כדורגל או להביע אהדה כלפי אגודה זו או אחרת הייתה בחירה לכל החיים. תשאלו את האבות והסבים שלכם. כשראש המשפחה אהד קבוצה, כל הילדים שלו היו הולכים בעקבותיו ואבוי לילד הסורר שהיה בוחר בקבוצה אחרת. “ללכת עם הקבוצה באש ובמים” לא הייתה רק סיסמא אלא דרך חיים אמיתית עבור לא מעט אנשים בכל הגילאים: הגעה למשחקי הקבוצה, עידוד בזמן האימונים, דרישה לקבלת הסברים כאשר היכולת של השחקנים נמוכה, התעלות הרוח והנפש בעת ניצחון חשוב וגם ההיפך, כלומר שקיעה בדיכאון כשהקבוצה מפסידה או חלילה מודחת מטורניר או יורדת ליגה.
מה שהיה – כבר לא יהיה
הסבים שלנו לא מאמינים למה שקורה כיום בעולם הספורט. מה שפעם היה לב ונשמה – היום הוא כסף. ועוד כסף ועוד כסף. הסל של הפועל, בית”ר או מכבי מופיע על תלבושות השחקנים רק באופן ייצוגי וסמלי וערכים או אמירה של מפלגה? מי זוכר את זה בכלל. כל תמונה וסצנה של משחק או טורניר, בין אם מדובר ברמה הלאומית המקומית ובין אם מדובר בטורניר בינלאומי – הכל מתחיל ונגמר בכסף – רכישת זכויות שידור בסכומי כסף עצומים (בתמורה להקרנת פרסומות), מכירה של אביזרים וסחורה ממותגת של הקבוצות עצמן או של מותג הטורניר במחירים מופקעים וכמובן שכל השיח שמתנהל אודות גובה השכר של השחקנים בכל הזירות.
אין כאן באמת את מי להאשים. אבל המצב העצוב הוא שאנחנו כבר לא יכולים לאהוד את הקבוצה שלנו בלב שלם, כי החלטות שקשורות בקבוצה ומשליכות עלינו, האוהדים, מתבססות על שיקולים שונים שהם כבר לא טובת המועדון, האגודה או הקהל. כיום מועדי שעת המשחק ייקבעו על פי שיקולים של רייטינג ואחוזי צפייה, ביקוש לצפייה בהתמודדות הספציפית, רכישה של זכויות השידור עבור ליגה זו או אחרת ורמת העניין הצפויה מהמשחק. נוח לאוהדים להגיע? שעה שמתאימה לילדים או משפחות? לא רלוונטי כלל וכלל. במילים אחרות – אם לא מתאים לכם, אל תבואו.
אוהדי קבוצות הספורט צריכים לקנות
המשכורות של השחקנים והמודל החדש של ניהול מועדוני ספורט בדומה למודל הקיים באירופה (של מנג’ר – מנהל על) עולים הרבה כסף למועדון. הרבה מאד. ברוב המקרים המנג’ר בעצמו יהיה בכלל איש עסקים ולא תמיד אפילו יתערב בהחלטות מקצועיות ספורטיביות. הוא ידאג להזרמת הכספים בתמורה להתנוססות שם העסק שלו על כל פריט תלבושת או בכל מקום שאותו מצלמים בשידור החי לטלוויזיה. מלמדים אותנו שבתור אוהדים נאמנים ו”שרופים” אנחנו צריכים לרכוש חולצה, צעיף, כובע או אביזרים שונים ממותגים בסמל הקבוצה אבל שכחו לספר לנו שעל תג המחיר של הפריטים אלה מופיעים מספרים גבוהים ולא פרופורציונליים למהות של החפץ.
היום כבר לא מחמם את הלב למאמן ולמנהלי המועדון לראות את הצופים שמגיעים אחרי הקבוצה לכל אצטדיון ובכל מזג אוויר כדי לצפות במשחק, הם ממתינים בקוצר רוח לסיום המשחק כדי לספור את המזומנים שהצטברו. גם אם הקבוצה ניצחה יש עכשיו עוד עניין חשוב והוא הרווח. במקום לב ונשמה הפכנו לצרכנים, לארנקים מהלכים. לפני כל משחק תיווצר חולצה אחרת, לכבוד משחקים חשובים המחירים יעלו וגם השחקנים שמזוהים עם המועדון, גדלו בו או מהווים מודל עירוני לחיקוי והערצה – יקומו בוקר אחד ויעברו לקבוצה המתחרה תמורת משכורת גבוהה יותר. ערכים? מעריצים? אוהדים שרופים? כל אלה נזנחו ונראה שלא ישובו עוד לעולם.
