עם משכורת אחת ועזרה מההורים: “הרגשתי שאני רוצה להיות אימא יחידנית כדי לעשות את זה לבד”
כמה שנים לפני שנועה עשתה את הצעד הגדול והפכה לאימא, היה לה ברור שהיא תעשה את זה לבד. היא רק לא ידעה מתי. כשהיא משחזרת היום את הלבטים, היא יודעת להגדיר אותם במדויק: “השיקול היה בעיקר כלכלי. פחדתי שלא יהיה לי כסף, ודאגתי גם מענייני לוגיסטיקה. מי יוציא את הילד, מה עושים כשרוצים חופש. אלה דברים שלא חושבים עליהם אחרי הלידה, אבל לפני – הם נראים גדולים מדי.”
הורות משותפת פתחה קולות אחרים
החשש הכלכלי עודד את נועה לשקול את האופציות, ואחד הפתרונות שבחנה היה הורות משותפת עם גבר הומוסקסואל. “הגעתי למפגש בקבוצה שבה מדברים על נושאים שקשורים בדרך כלל להורות, כדי להבין תוך כדי אם יש מישהו שמוצא חן בעיניך למטרה הזו. מבחינתי זה היה יותר גרוע מחיפוש בן זוג. זה לא חוסך לך את הקונספט של דייטים, למרות שזה לא דייט, וזה יותר גרוע מבחינתי מגירושים, זה לעשות ילד עם מישהו שאני לא מכירה. אז בשלב מסוים הבנתי שהחיפוש הזה נועד להרגיע קול פנימי אבל הוא פותח קולות אחרים שהיו מבחינתי נוראיים יותר. עם לבד יש לי ניסיון, ואני יודעת שאני מסתדרת במצב הזה, וזה מה שהכי יתאים לי.”
“אני מכירה מישהי שעשתה הורות משותפת ויש לה חוויה טובה מאוד,” מסבירה נועה. “יש להם כבר שני ילדים, מה שמוכיח שזה היה מאוד מוצלח. זה מה שגרם לי לחשוב על זה מלכתחילה, אבל בזמן הזה פשוט שכחתי מי אני. בחרתי לא להכניס בן זוג לחיים שלי, אז הורות משותפת?”
תחילת התהליך
היום, בגיל 41.5 וכשהיא גרה עם רוּתוּ בת השנה ו-5 חודשים בפרדס חנה, נועה מבינה שאל התהליך הזה היא נכנסה רק כשהייתה בשלה ומוכנה באמת. “בתיאוריה אני אומרת שהלוואי והייתי מוכנה לזה בגיל 35,” היא מודה. כשבחרה לצאת לדרך התחילה את התהליך בבנק זרע ציבורי, וגם לזה יש סיבות טובות. “מבחינתי, לא היה לי שום צורך בתורם פתוח, לא רוצה שיתערבו לי. בחרתי תורם מהארץ, בבנק ציבורי. זה הכי זול. באמת. הלכתי לאיכילוב כי זה קרוב לעבודה. הלכתי לציבורי כי זה זול.”
היא התחילה את התהליך ואחרי ארבע הזרעות ושתי הפריות, נקלטה. כשמונה חודשים מאוחר יותר, מוקדם מהצפוי, נולדה רוּתוּ. אם תשאלו את נועה, הילדה היפהפייה השתלבה בחיים שלה בקלות ומהרגע הראשון, והיא מתקשה לזכור רגעי משבר. בשלב הזה נכנסת לשיחה נורית, אימה של נועה, שמזכירה לה את הקשיים: “היה לך קשה, בכית קצת, אבל זה קורה להרבה נשים. אחרי שבוע או שבועיים זה עבר. זה לא עניין של לטפל, נועה היא נינג’ה. זה המצב המשפחתי החדש שלדעתי השפיע.”
“צריך להכניס כסף”
אחרי הלידה יצאה נועה לחופשת לידה, כמובן. אלא שמבחינתה לא הייתה אפשרות להאריך את החופשה ולהישאר בבית עם הילדה. “לקחתי חופשת לידה של שלושה חודשים, והיה לי ברור שאני חייבת לחזור לעבודה כי צריך להכניס כסף. בחופשת לידה מקבלים איזה סכום אבל אחרי שלושת החודשים האלה לא יכולתי לא לעבוד בכלל.”
עזרה של ההורים
כשנועה חזרה לעבודה, רותו נכנסה למשפחתון פרטי באזור. עכשיו, בנוסף לשכר הדירה, היא נפרדה מדי חודש מ-3,000 שקלים נוספים. “אני הסתדרתי בעיקר עם עזרה של ההורים,” היא מסבירה. “אני לא יודעת איך הייתי מצליחה לסגור את החודש בלעדיהם. הם מגבים אותי הרבה, וגם ברור לי שאם הייתי יודעת שאין לי את העזרה של ההורים היה לי קשה יותר לגשת לזה. זה תהליך שגובה הרבה ולשמחתי הם יכולים ומוכנים ורוצים לעזור.”
אז למה לא לגור קרוב יותר להורים, במודיעין?
“טוב לי בפרדס חנה,” היא משיבה בלי להסס, אבל נורית מבקשת להוסיף: “זה עניין של מחיר. שם היא משלמת מחיר מסוים ופה מחיר אחר, והיא מקבלת את ההחלטה איזה מחיר היא משלמת. רק שבמצב הנוכחי גם אני משלמת מחיר,” היא צוחקת.
“לכאורה, יש לי אופציה לגור במודיעין כי להורים שלי יש דירה קרובה אליהם שהיא כביכול שלי. הרעיון היה שאחרי הלידה אני אגור לידם, וזה נורא נוח כי אין שכר דירה, וזה בית גדול, וההורים שלי קרובים,” מספרת נועה. “היו כמה שיקולים בהחלטה שלי. זה שההורים קרובים זה לא היה שיקול, לא כי אני לא סומכת עליהם, לא מהמקום הזה. אני רגילה להיות לבד, אני אוהבת את זה וזו העוצמה שלי.”
“הסיפור הזה יהיה פי מיליון יותר קשה, בעזרת השם, עם שני ילדים,” אומרת נורית, אבל נועה מבקשת להבהיר: “אני יודעת שאם מתישהו אני אצטרך לחזור, יהיה לי לאן. אם זה היה בלגן והיה דדליין או איזה עניין, כנראה שהייתה התלבטות. כרגע אין התלבטות. ברור לי שאני לא רוצה לגור במודיעין, בדירה. אני רוצה לגור בבית, בקומת קרקע. בפרדס חנה אני מרגישה טוב. אני מרגישה שהכל זמין ונוח לי, אני מרגישה שם בבית עוד לפני רותוש.”
להיות יחידנית כדי לעשות את זה לבד
“אני הרגשתי שאני רוצה להיות אימא יחידנית כדי לעשות את זה לבד,” אומרת נועה. “תמיד אמרו לי שההורים יעזרו, אבל אמרתי שאני רוצה לגדל אותה לבד. אם אני לא אסתדר, אני אחשב מסלול מחדש, אבל אני רוצה לבד. אז לעבור לגור במודיעין היה כמו להצהיר על כישלון מראש. ההורים שלי משלמים את שכר הדירה, וזו העזרה הכי משמעותית, ואם אני נקלעת למינוס טראגי הם עוזרים. מינוסים תמיד יש, אבל אם יש חריגה פה ושם, הם עוזרים לי. בשנה שעברה זה היה משמעותי מאוד כי לא עבדתי הרבה, והיה משפחתון שעלה 3,000 שקל לחודש. יכולתי לשים אותה בפעוטון של ויצ”ו אבל זה הרגיש לי לא מתאים. היא נולדה חודש וחצי לפני הזמן, והיה לי קשה להכניס אותה אחרי שלושה חודשים לתינוקייה למרות שזה עולה שליש.”
יש לך המלצה לנשים שעדיין מתלבטות אם לעשות ילד לבד?
“קודם כל אני אשאל אם יש עזרה או אפשרות לעזרה,” היא אומרת ומיד מוסיפה: “לא תמיד צריך, אבל טוב לדעת שיש אופציה. אולי קודם חשוב לדעת אם יש עבודה שאפשר להמשיך לעבוד בה. אני לא כל כך מבינה אימהות יחידניות שנשארות עם הילד בבית מעבר לחופשת הלידה. אני לא נכנסת לכיס של אף אחת, אני מניחה שעוזרים להן או שיש איזו הכנסה אחרת, אבל אני לא יודעת איך הן עושות את זה. יש גם נשים שעוברות לגור אצל ההורים לשנה כדי לחסוך בעלויות. לי היה ברור שאני רוצה לפרנס מהרגע הראשון.”
“אני אגיד לך את האמת. אני מהאנשים שאומרים ‘תעשי וזה יסתדר’ אבל אני לא באמת יכולה להבטיח שזה יקרה,” נועה צוחקת. “יש פה התחייבויות להרבה הוצאות. רק מסתכלים על שכר הדירה ועל הגן – נגמרת לך המשכורת. וחייבים אוטו. אני, את כל מה שיכולתי, קיבלתי. בפרדס חנה יש קבוצת נשים מקסימה בפייסבוק. העליתי פוסט וסיפרתי שאני עומדת להפוך לאם יחידנית, ושאני אשמח לקבל ציוד אם מישהי מוסרת. כמות התמיכה שקיבלתי הייתה אדירה. מנהלת הקבוצה נעצה את הפוסט לראש העמוד לשבוע כדי שכולן יראו אותו, קיבלתי 400 תגובות, נתנו לי הכול, וכפול. שידת החתלה, עגלות, בגדים בכמויות, עריסה, לול, מנשאים. ההוצאות העיקריות שהיו לי כשהיא נולדה היו חיתולים ותמ”ל.”
“כן הסתובבתי וקניתי לה בגד פה ושם, אבל לא היה צורך. הבית היה מפוצץ, בסוף הייתי צריכה למסור, את לא מבינה כמה דברים קיבלתי, אפילו כיסא בטיחות. זו בחירה. יש אימהות שרוצות חדש, מבחינתי אם אני רואה שמשהו טוב זה מספיק לי. למה להוציא הרבה כסף על דברים שעולים אלפי שקלים אם אפשר לחסוך אותם?”
כוחה של הקהילה
“הדבר הכי חשוב זה עבודה, אבל גם ההורים ואין ספק שקהילה זה דבר שמאוד עוזר,” אומרת נועה היום. “מעבר לשידת החתלה ועגלות קיבלתי עוד המון הצעות מדהימות. מישהי הציעה להיות דולה בלי תשלום, סבתות חמודות כתבו שהן מוכנות להיות “סבתא” לילדה ולעזור. לא היו בכלל תגובות שליליות, היו המון שכתבו שהן יביאו אוכל ויעזרו, או שהן יעשו בייביסיטר. לא השתמשתי בכל ההצעות האלה אבל זה היה מרגש בטירוף. עצם הידיעה שהציעו לי זה היה פשוט וואו. זה היה רגע מאוד מחזק.”
הקהילה הזו הייתה שם עוד כשנועה הייתה בכלל במקום אחר, בלבטים ביחס לשאלה האם להכניס אב לתמונה או לא. “באותה קבוצה כתבתי שאני מחפשת הורות משותפת ואם מישהי מכירה גיי שמעוניין, שתכיר לי. גם שם הייתה תמיכה אדירה ונשים כתבו שהן מכירות, אבל גם כתבו לי לעשות את זה לבד. דיברתי עם מישהי שכתבה את זה כדי לשמוע את הסיפור שלה, והיא אמרה שהיא שמחה שהיא ובת הזוג שלה עשו את זה עם תורם, כי לדוגמה בפורים לא היה להם הגיוני שמישהו ייקח את הילדה. לא הבנתי את המהות של זה אז, אבל היום אני לא יכולה לדמיין מישהו לוקח לי אותה, עזבי לפורים – לבוקר אחד. אני מכורה לילדה הזו ואני לא רוצה להיות רחוקה ממנה.”
ומה יקרה בהמשך, אם וכאשר יגיע ילד שני?
“אני בנאדם שמאמין שכשיגיע, נראה. אין לי אגו בקטעים האלה. אני רוצה להתחיל לבד, בדרך שאני מכירה ובמקום שבו אני מרגישה באמת בבית. אם אני אראה שאני צריכה, אני אעבור לגור במודיעין ליד ההורים. למזלי הם מאוד בשבילי, הם מגיעים כשהם יכולים. לאימא שלי זה מתסכל. היא לא נוהגת, וכשהיא מגיעה אליי ואבא שלי בחו”ל, למשל, היא לא יכולה לאסוף את רוּתוּ מהגן כי הוא במרחק נסיעה. היו שבועות שלמים שהם לא באו. אני יכולה להסתדר, אבל הם מתבאסים מזה, בעיקר אימא שלי. לי יש תחושה שאני אסתדר גם עם עוד ילד, אבל אי אפשר לדעת.”
