עובדי מדינה יקבלו 761 מיליארד שקלים בפנסיה התקציבית – והציבור ישלם

בחודשים האחרונים דובר רבות בעניין “פשיטת הרגל” של חלק מקופות הפנסיה בישראל, אשר יביא, באין מימון הולם, לקיצוץ של כאלף שקלים בשנה לכל עמית מתוך קצבת הפרישה הממוצעת. שר האוצר, מר משה כחלון, אמר לא פעם, כי קיצוץ כזה לא יתרחש, או בציטוט מדוייק – “לא במשמרת שלי”. הבעיה היא, שאם קצבאות הפנסיה לא יקוצצו, או לחילופין לא יעלה גיל הפרישה לנשים (מגיל 62 לגיל 67, מה שיאפשר גם איזון נכון יותר בגובה הקצבאות בין גברים לנשים), מי שיממן את אותו בור תקציבי יהיו משלמי המיסים – במילים אחרות, אנחנו. לאחרונה (3 לאוקטובר 2018) פורסמו הדו”חות הכספיים של ממשלת ישראל, מהם עולה בבירור הגירעון ההולך ותופח של התחייבויות הפנסיה התקציבית. מדובר על גירעון של 761 מיליארדי שקלים, מתוכם כ – 334 מיליארדי שקלים של חוב בגין עמיתים של קרנות הפנסיה התקציבים שעוד לא הגיעו לגיל הפרישה. סכום אסטרונומי זה אינו כולל עוד מיליארדי שקלים, בהיקף חוב שעוד אינו ידוע לחשב הכללי, עבור פנסיה תקציבית במשרד הביטחון.

גובה הפנסיה התקציבית בשנת 2017 – לקרוא ולבכות

בעוד חשבונות הפנסיה של הרוב המכריע של הציבור, השכירים והעצמאיים, הולכת ונשחקת בעיקר כתוצאה מתוחלת החיים העולה (של העמיתים – כמו גם של כלל הציבור), פנסיה תקציבית היא התחייבות של הארגון לקצבה, בדרך כלל כשיעור מגובה השכר הממוצע, ללא תלות בהפרשות העובד או המעביד לאורך שנות עבודתו לטובת החיסכון לפנסיה. 400,000 עובדים בישראל הם עובדי ציבור, ביניהם עובדי מדינה, עובדי עיריות ורשויות, עובדי בנקים, עובדי בתי המשפט, חברת החשמל, שוטרים, מורים, ועוד. אותם עובדי ציבור הנהנים מפנסיה תקציבית, נהנים גם מביטחון ניכר לקראת גיל הפרישה שלהם. הפנסיה המוכרת בה העובד והמעביד מפרישים כספים לאורך שנות העבודה וסכום החיסכון נחלק לקצבאות חודשיות לאחר גיל הפנסיה – מכונה פנסיה צוברת.

מה גובה הקצבאות במסגרת הפנסיה התקציבית בישראל? שיאני גובה הקצבה הם השופטים והדיינים, הנהנים מקצבאות פרישה ממספר ארגונים, לקצבה בגובה חציוני של מעל 40,500 ₪ לחודש. הקצבה החציונית של הפנסיה התקציבית עבור עובדי ביטחון, נכון לשנת 2017, עומדת על מעל 12,300 ₪, והקצבה החציונית עבור עובדי מדינה כמעט 5,000 ₪, כאשר הקצבה הגבוהה ביותר עבור עובד מדינה מעל 31,000 ₪ בחודש.

כמה זה עולה לנו, ומי מממן את הקצבאות המנופחות של מקבלי הפנסיה התקציבית?

על פי הדו”ח הכספי ל–31 לדצמבר 2017, אשר פורסם על ידי משרד החשב הכללי בממשלה, חוב הפנסיה התקציבית לשנת 2017 עומד על 761 מיליארדי שקלים. חוב זה מורכב מ–427 מיליארדי שקלים עבור גימלאים שכבר הגיעו לגיל פרישה, ועוד 334 מיליארדי שקלים עבור עובדים שעוד לא פרשו. בנוסף לסכום זה, מוערך כי החבות עבור הפנסיה התקציבית במשרד הביטחון חושבה באופן חלקי וסך החוב שלא חושב יגיע לסכומים גבוהים – מיליארדי שקלים שלא מופיעים בדו”ח 2017. בשנת 2038, כך על פי החישוב, יגיע סך החוב הציבורי עבור קרנות פנסיה תקציבית לשיא, עם הוצאה שנתית של מעל 36 מיליארדי שקלים לטובת קצבאות הפנסיה התקציבית עבור גמלאים.

הפנסיות התקציביות, כאמור, משולמות על ידי הארגון המעסיק לעובדיו, ללא קשר לגובה החיסכון או השכר ועל פי הסכמי העבודה עימו (או עם וועד העובדים המייצג אותו). במרבית המקרים, עובדים הנהנים מפנסיה תקציבית מועסקים על ידי המדינה, ומעניין לציין כי עד שנת 2004, לא שילמו עובדים הנהנים מפנסיה תקציבית כלל עבור הזכות לקצבאות גבוהות יחסית לאחר גיל הפרישה. רק מאז שנת 2004, משלמים אותם עובדי ציבור 1% – 2% מתוך שכרם, לטובת החיסכון לקראת פרישה. מדובר, כמובן, בסכום נמוך במיוחד – כאשר היום שכירים ועצמאים שאינם עובדי ציבור מחוייבים לחסוך כ – 7% משכרת החודשי לטובת קצבת הפרישה.

מי ישלם את הקצבאות החודשיות של עובדי המדינה, מאיזה תקציב יכוסה אותו גירעון של מאות מיליארדי שקלים לטובת קצבת הפנסיה של מי שזכאי לפנסיה תקציבית? במדינה בה אנחנו שומעים שוב ושוב התרעות בנוגע לסכום המגוחך של קצבאות הפנסיה לאחר הפרישה של שכירים שעבדו כל חייהם והפרישו כספים לטובת חיים נינוחים בגיל השלישי – מצחיק ועצוב בו זמנית לחשוב, שאותן קצבאות מנופחות ימומנו על ידי משלמי המיסים.