מחירן השערורייתי של השביתות בישראל: 670,000 ימי עבודה ונזק של מיליארדים

בדצמבר 2017 ארגנה ההסתדרות שביתה נרחבת במשק בישראל על רקע הכוונה לפטר כ – 1,750 עובדים מחברת טבע. השביתה נמשכה עד השעה 12:00 בצהריים, וכללה גופים ציבוריים כמו רשות שדות התעופה, משרדי הממשלה, הבנקים, בתי החולים (שפעלו למשך חצי יום במתכונת שבת), רשויות השלטון המקומי, ועוד. עלות אותן ארבע שעות שביתה למשק – מעל חצי מיליארד שקלים. על פי נתוני השביתות של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, 2017 היתה באופן כללי שנה שאופיינה בהתדרדרות בכמות ובמספר השביתות בישראל. בעוד בין השנים 2008-2016 מספר ימי השביתה בשנה סימן ירידה, שנת 2017 הציגה שיא ימי שביתה בכלל ענפי המשק, עם לא פחות מאשר 672,842 ימי שביתה. אולי זה הזמן לשאול, האם היד קלה מידי על ההדק בכל הקשור בהשבתת מקומות עבודה ושירותים לציבור, או האם הנזק שהשובתים גורמים הוא רב מן התועלת לכלל המשק.

כמה שבתנו במהלך 2017?

2017 היתה, כאמור, שנת שיא מבחינת ימי השביתה בישראל. דו”ח הממונה הראשי על יחסי עבודה המפרסם את כלל נתוני השביתות לאותה שנה, מציין מספר עובדות שחשוב להתייחס אליהן. לדוגמה, מציין הדו”ח, כי בשנת 2016 חלו במשק בישראל רק 138,685 ימי שביתה – פי כמעט חמישה פחות, ביחס לשנה העוקבת. סה”כ במהלך שנת 2017, התקיימו במשק 48 שביתות מלאות, בהשתתפות מעל 800,000 עובדים. בשנת 2017, קצת יותר מעשירית (88,000) שובתים סה”כ.

על אף אותה שביתה של הסתדרות העובדים על רקע הפיטורים הצפויים בחברת “טבע”, כדאי לציין כי מתוך אותן 48 שביתות במשק, 37% מכלל השביתות היו שביתות אנשי חינוך ומורים. שאר הענפים הכלכליים בישראל (בינוי, תחבורה, בנקאות, שריאות רווחה וסעד, ואחרים) – השתתפו בסך השביתות בשיעורים נמוכים. הסיבות המרכזיות לשביתה – תביעות שכר (39%), פיטורי עובדים (22%), הפרת הסכמי עבודה (19%), ועוד נושאים בשיעורים של פחות מ–5%, כמו אלימות, דרישה לקביעות, יציגות עובדים, שינויים ארגוניים, ואחרים. מעניין לציין, כי מספר השביתות נחלק שווה בשווה בין עובדי המגזר הפרטי לעובדי המגזר הציבורי – 24 שביתות בכל אחד מן המגזרים.

התארגנות העובדים בישראל – מאפשרת לקול העובדים להישמע

על פי אותו דו”ח של היחידה ליחסי עבודה במשרד הכלכלה בנוגע לנתוני השביתות בישראל ב–2017, אנחנו מגלים כי כ-90% מכלל השביתות במשק במהלך אותה שנה הוכרזו על ידי גופים וארגוני עובדים – ההסתדרות הכללית וארגון “כוח לעובדים ארגון עובדים דמוקרטי”. אותם שני ארגונים, אחראיים לאבדן של 565,042 ימי עבודה – כמעט 84% מכלל הימים שאבדו בשל השביתות.

אותם ארגוני עובדים, שאולי תופתעו לגלות כי העובדים החברים בהם במרבית המקרים ממשיכים לקבל את שכרם מטעם הארגון בימי השביתה עקב סעיפים אופייניים המתווספים לחוזי ההעסקה בארץ, דואגים להשמיע את קולם של העובדים במקרים של פעולות נטולות היגיון או לא מוסריות, הלנת שכר, פיטורים, ותנאי העסקה לא נאותים וכדומה. אין ספק כי לפחות בחלק מן המקרים, הסיבות לשביתה הן מוצדקות – אולם חשוב גם לזכור, כי שביתות אלה עולות למשק הישראלי מיליארדי שקלים בכל שנה, וכי הן פוגעות ביציבות המשק הישראלי ובאטרקטיביות שלו עבור משקיעים. כך יוצא, כי ארגוני עובדים המחזיקים כוח רב, יוזמים שביתות על רקע זכויות העובדים החברים בהם – ומקבלי ההחלטות, שהם לא אחת ארגונים ציבוריים, נלחצים אל הקיר לנוכח הפסדי הכספים העצומים ששביתות מסוג זה גורמות לארגון ולמשק, המורכבות הנוצרת ביציבות הפעילות בעיקר בעסקים נותני שירות, והפגיעה החריפה בפעילות הקבועה של הארגון המדובר וכל הארגונים המקושרים אליו – פגיעה שהיא לעיתים מורגשת גם זמן רב לאחר תום השביתה. ובעקיפין – פגיעה בכיסו של האזרח.

הפתרון יגיע רק דרך חקיקה. בתי המשפט לענייני עבודה נדרשים לקבוע כי שכר העבודה של הבוחרים לשבות לא ימומן עוד מקופות הארגונים או על ידי גופי העובדים כמו ההסתדרות, ניתן אף לשקול הגבלה של זכות השביתה, עד כדי איסור חוקי של חלק מהשביתות באופן שיאפשר חופש ביטוי אולם לא יפגע ביצרניות המשק ובשירותיו.