השתלת כליה – הזדמנות להעניק חיים במתנה

כבאים מצילים חיים. גם שוטרים. ורופאים. יש אנשים שיש להם את הזכות להציל חיים בתוקף תפקידם. אבל האם ידעתם שגם אנשים רגילים יכולים להציל חיים? עמותת “מתנת חיים” מובילה את המהפכה, ובזכותה, כמעט 600 ישראלים כבר נכנסו למעגל מצילי החיים. למעלה מ-850 ישראלים סובלים מאי ספיקת כליות סופנית וממתינים לתרומת כליה. אין שום תרופה למחלה זאת ויש רק שתי אפשרויות להחזיק את החולה בחיים: טיפולי דיאליזה או השתלת כליה.

אבל בואו נתחיל מההתחלה: כולנו נולדים עם שתי כליות. תפקידן – לסנן נוזלים ורעלים מהגוף. ללא סינון זה, אדם יכול לחיות ימים ספורים בלבד. דיאליזה, טיפול רפואי שהומצא באמצע המאה ה-20, מציל חיים ומאפשר לחולים לשרוד, אך מדובר בטיפול קשה ביותר. מטופלי דיאליזה צריכים לגשת למרפאה או לבית החולים שלוש עד ארבעה פעמים בשבוע ולהתחבר למשך כ-4-5 שעות למכונה שמסננת את הדם שלהם. הטיפול כואב ומתיש ובדרך כלל לא מאפשר לחולה חיים רגילים. מבוגרים לרוב לא מצליחים לעבוד וילדים המטופלים בדיאליזה בדרך כלל לא הולכים לבית הספר, והטיפולים יכולים להשבית משפחות שלמות. בנוסף לאיכות החיים הירודה, טיפולי הדיאליזה מתישים את מערכות הגוף וקשה מאד להחזיק מעמד בטיפולים אלה לאורך זמן: כ-15% ממטופלי הדיאליזה מתים מידי שנה.

השתלת כליה מהווה פתרון לטווח ארוך עבור חולי הכליות. ניתן לקבל כליה מתורם לאחר מותו במצבים מסויימים, אך יש יותר מדי חולים וההמתנה לכליה מן המת אורכת בין 5 ל-7 שנים בממוצע. לא כולם שורדים את זה.

לשמחתנו, יש פתרון נוסף – תרומות כליה מן החי. אנשים בריאים יכולים לתרום כליה לחולים, להציל חיים פשוטו כמשמעו, ולחזור לחייהם לאחר התאוששות קצרה, ללא כל צורך בתרופות, דיאטה מיוחדת או הגבלות אחרות. בנוסף, המדינה מגבה ומסייעת לאותם תורמים אציליים, במערך תקנות וחקיקה, אשר נותן ‘בטחון’ לתורמים במצב בו, חלילה, מי מיקיריהם יזדקק להשתלה. 

בעשור האחרון ישראל חווה מהפיכה בכל מה שקשור לתרומות כליה מן החי. בשנת 2008 הכנסת חוקקה את חוק ההשתלות, שהחמיר את המגבלות על סחר באיברים, בתוך הארץ ומחוצה לה, וגם איפשר החזר הוצאות לתורמי כליה מן החי, כולל החזר על איבוד ימי עבודה. ובשנת 2009 נוסדה עמותת “מתנת חיים”. עמותת מתנת חיים היא מפעל חייו של הרב ישעיהו הבר – רב מירושלים, שלאחר שהוא עצמו חלה ונזקק לטיפולי דיאליזה במשך כשנה, קיבל השתלת כליה מחבר, וחייו ניצלו. לאחר מכן החליט הרב להקדיש את חייו למציאת תורמי כליה לחולים הזקוקים להשתלה, בעיקר כאשר התורמים והמושתלים לא מכירים אחד את השני. בשנה הראשונה לפעילות נמצאו ארבעה אנשים שתרמו כליה, אך בשנים האחרונות נוצרו בזכות פעילות העמותה למעלה מ-100 השתלות כליה בשנה!  חזונו של הרב הבר, שנתפס לפני פחות מעשור כפנטזיה פרועה, הפך לעובדה בשטח. בסה”כ למעלה מ-570 מתנדבים תרמו כליה באמצעות העמותה והצילו חיים!

כאמור, מצבם של חולי הכליות המטופלים בדיאליזה הינו קשה מאוד. כפי שתיאר אחד המושתלים: “כל החיים שלי, ושל אשתי וילדיי היו סביב הטיפולים. התקשינו מאוד לעשות דברים רגילים כמו לצאת לחופשה, לבילויים או למסעדות. גם אם יוצאים לחופשה, הכל על בסיס הדיאליזה. אפילו לא הבנתי אז עד כמה המחלה השפיעה עליי. כאשר התעוררתי בבית החולים בבוקר לאחר הניתוח, עדיין מרותק למיטה ומחובר לצינורות, כבר הרגשתי שאני צלול יותר מכפי שהייתי בששת השנים האחרונות.”

מושתלים טריים אחרים מתפעלים מהיכולת לאכול ולשתות כל מה שהם רוצים, לעומת המגבלות הקשות שחלו עליהם קודם לכן. למטופלי דיאליזה אסור לאכול מאכלים רבים המכילים מינרליים שמסוכנים לבריאותם, ובעיקר הם מוגבלים בכמות שתייה ל 2-3 כוסות ביום – גם בשיא הקיץ הישראלי. הדבר קשה במיוחד כשמדובר בילדים. לפני מספר שבועות זכתה ברכה בת ה-3 בכליה חדשה מתורם אלטרואיסטי בבית חולים שניידר לילדים. כאשר הרב הבר, יו”ר מתנת חיים, ביקר את ברכה הקטנה בבית החולים, הוא דיווח: “מרגש עד דמעות ועד בכלל: לבקר את ברכה. תינוקת בת 3. זורחת מאושר כי נתנו לה מתנה מדהימה – בקבוק מים”. 

כל השתלה היא אכן עולם ומלואו, והדבר נכון עבור תורמי הכליה האציליים לא פחות מאשר למושתלים. כמעט עבור כולם, השתלת הכליה היא אירוע מכונן בחיים, ורובם מעידים על עצמם שהיו תורמים עוד כליה אם רק אפשר היה… נשים שתורמות מעידות שתרומת הכליה זה הדבר הכי מדהים שאפשר לעשות, חוץ מללדת ילדים, והגברים התורמים מספרים שזאת ההזדמנות שלהם לתת חיים בעולם. וזה הדבר הכי מדהים שקיים, נקודה. תורמים רבים מדווחים על תחושת סיפוק אדירה. כפי שאומר אביעד, תורם מבקעת הירדן: “דעו לכם, שאין דבר גדול יותר מהצלת חיים. אתה מקבל לא פחות ממה שאתה נותן. החיים לאחר התרומה הם לא אותו הדבר כמו לפניה, במובן הרוחני. אני, אישית, מרגיש שאני נמצא במקום אחר מאז, גבוה הרבה יותר ממה שהיה קודם.”

תורמים רבים מתלבטים האם לפרסם את העובדה שהם תורמים כליה, כי זה מרגיש להם לא ממש צנוע, ואולי עדיף “מתן בסתר”. אך מכיוון שהפרסום והעלאת המודעות הם הכלים העיקריים בגיוס תורמי כליה חדשים, תורמים רבים בסופו של דבר מוכנים להתפרסם. אריאל, מנהל בית ספר ממרכז הארץ הסביר את זה כך: “האמת, לא רציתי לפרסם את תרומת הכליה כי אני באמת לא רואה בזה סיפור. אבל חשוב לי שזה יעורר מודעות בקרב קהלים חדשים. אם אדם אחד ינוע למעשה טוב, לאו דווקא בתחום הכליות, או אז הפרסום השתלם!”

בתוך שנים ספורות, הודות לפעילות עמותת מתנת חיים, הפכה מדינת ישראל לאחת המדינות המובילות בעולם בתרומות כליה מן החי וכנראה למדינה הראשונה מבחינת תרומות כליה אלטרואיסטיות – תרומות שאין בהן קשר משפחתי בין תורמים למושתלים. המודל של מתנת חיים יכול לשמש דוגמה לקהילות אחרות, וכתבות בנושא הזה הופיעו לאחרונה בג’ורנלים מדעיים. מעבר להצלת החיים, תרומות הכליה בישראל חוצות מגזרים, מפילות מחיצות בין אוכלוסיות, ומגבירות את הערבות ההדדית בתוך החברה הישראלית. ובנוסף – כל השתלת כליה חוסכת לקופה הציבורית מיליוני ₪ בממוצע. הסיבה? השתלת כליה עולה בערך כמו שנה אחת של דיאליזה, אך מחזיקה מעמד, בדרך כלל, בין 10 ל 20 שנה.

במקרים רבים, תרומת כליה הופכת לעניין משפחתי. יש נשים שתרמו כליה ולאחר מכן, כשראו כמה זה מדהים  – הילדים שלהן החליטו לתרום, ויש הורים שבאו בעקבות ילדיהם. יש בני זוג שתרמו שניהם כליה, ואפילו באותו השבוע! יש הרבה זוגות אחים שתרמו כליה בזה אחר זה ואפילו שלישיית אחים אחת. יש מקרה שבו תרמו כליה ארבעה בני משפחה משני דורות. האחרון מביניהם הסביר שפשוט כבר לא היה לו נעים להגיע לאירועים משפחתיים עם שתי כליות….

לאחרונה הגיע אלינו הסיפור הבא: אישה (מדהימה!) תרמה כליה ולאחר מכן הבן שלה מאד מאד רצה לתרום. כאשר האם הסבירה לו שבגיל חמש אי אפשר עדיין לתרום כליה, הוא דרש ממנה לקחת אותו לבקר במחלקת הדיאליזה כדי שיידע לאן לבוא כשיהיה גדול! אנו מסיקים שתי מסקנות: אחת, ששיטת החינוך שלנו –עובדת! ושנית: אנחנו באמת מתקרבים לחזון: להפוך את ישראל למדינה המערבית הראשונה ללא רשימת המתנה להשתלת כליה!

למידע נוסף על תרומות כליה: www.kilya.org.il
ליצירת קשר עם עמותת מתנת חיים לשיחה אישית: 02-5000755 או matnatc@gmail.com
לתרומות כספיות: 2716* או באתר.

אין באמור לעיל לכדי להוות ייעוץ רפואי. כל החלטה בקשר לתרומה כפופה לשיקול הדעת הבלעדי של הצוות הרפואי האחראי.