Deadpool 2 – יותר דד, יותר פול פעם שניה – ביקורת
כשדדפול הראשון יצא ב-2016 אף אחד לא תיאר לעצמו שהוא ינחל כזו הצלחה מסחררת. אף אחד גם לא האמין כיצד דיסני – הבעלים של מארבל והחברה שאחראית להביא לנו את מיקי מאוס, דונלד דאק וכו’ – תשים את חותמה על סרט עם רייטינג למבוגרים בלבד שהגיבור הראשי בו הוא למעשה אנטי-גיבור שבדיחות קקי ופיפי הם הלחם והחמאה שלו. אותי זה לא כל כך הפתיע למען האמת. דדפול הוא הילד הממזר של מארבל. הוא חריג בנוף סרטי הקומיקס בכל מובן אפשרי. בעיקר הוורבלי. הוא חייב להתלוצץ על ה-כ-ל בכל רגע נתון ובכל מצב בעוד שדומיו לקחו את עצמם הרבה יותר ברצינות. וזה מכר. הרבה מעבר למצופה – כ800 מיליון דולר ברחבי העולם ופי 14 מסכום ההפקה המקורי. לכן, דדפול 2 (Deadpool) היה לא שאלה של אם, אלא מתי.
הסרט השני הוא המשך ישיר של הראשון. דדפול חי את חייו, שוחט וטובח באנשים רעים לארוחת בוקר כאשר רצף של אירועים קוטעים את הטבח והשחיתה. דדפול יוצא למשימת הגנה על נער צעיר עם כוחות מיוחדים כאשר הנבל הראשי בסרט – קייבל (ג’וש ברולין) – מחליט לדפוק “טרמנייטור” ולהגיח מהעתיד עם עין וזרוע ביוניות ואחד הרובים הכי מגניבים שראיתי בחיים שלי. זה הכי הרבה שארשה לעצמי לומר על הסיפור מהסיבה הפשוטה שממש הצליחו להפתיע אותי. יש כאן ערימה מכובדת של טוויסטים ותפניות בעלילה ומה שנורא אהבתי בהם זה שכולם ממשיכים את אותו קו של טיפשי ומטומטם להחריד אבל אדיר-אדיר-אדיר כמה שזה טיפשי מטומטם להחריד כמו הרוב המוחלט של הסרט הזה. כך למשל (לא ספוילר, מילה של אחיכם!) ישנה הופעת אורח בת שניה וחצי בדיוק של דמות מאוד מאוד מפורסמת ומי שימצמץ יפספס אותה. אני חשבתי בהתחלה שאני הוזה אבל זיהיתי משהו במהלך הסרט. רק בשביל הספורט הלכתי לבדוק ב-IMDB, צדקתי והתפוצצתי מצחוק.
הומור הוא חלק בלתי נפרד מדדפול גם בקומיקס גם בסרט הראשון וכמובן שגם בשני. הומור גס, וולגארי, עוקצני ולא-מתנצל. מהסוג המשובח ביותר אם תשאלו אותי. יש בעיה אחת עם ההומור הזה והיא שהוא או מפספס בקילומטר או שהוא פוגע וחודר עד העצם. גרוע מכך, קשה מאוד לא להחטיא כשכל משפט שני שלך הוא פאנץ’-ליין. אני מאוד אוהב את ראיין ריינולדס, התפקיד של דדפול הוא תפקיד חייו אבל שום דבר לא יעזור כשיש לך “Lazy Writers” – כותבים עצלנים. דדפול עצמו חוזר על המשפט הזה לפחות 6-5 פעמים במהלך הסרט כשהוא שובר את הקיר הרביעי ומדבר אל הקהל כמיטב המסורת. היו צריכים להביא את סף רוגן ודייב שאפל שילמדו אותם קצת מה זה טראש-טוק אמתי. מבחינתי לפחות בחצי הראשון של הסרט הוא התקשה לעורר יותר מגיחוכים פה ושם. אך לשמחתי כנראה הייתה זו רק בעיה זמנית בהצתה. בחצי השני הסרט יצא מהמים הטריטוריאליים ועבר לשחות עם הכרישים. ממוד של בדיחות סקס והפרשות חוץ-גופניות הוא עבר ללצחוק על פדופיליה עם קמצוץ של גזענות והקהל באולם היה על הרצפה.
אני מרגיש גם צורך להזכיר את וויזל (טי ג’יי מילר) שדי התאכזבתי שלא נתנו לו מספיק זמן מצלמה. בסרט הראשון הכימיה שלו עם דדפול הייתה סוף-הדרך. הייתי מצפה ממנו להיות האלפרד-לבאטמן של דדפול או משהו בסגנון. אפעס, לפחות נתנו לנו להבין למה לא לחינם קוראים לו “וויזל” באחת מהסצנות הכי משעשעות בסרט.
היחיד שלקח את עצמו ברצינות במהלך הסרט היה קייבל. אני מאוד נהניתי מההופעה שלו. הרבה יותר מתאנוס “ממלחמת האינסוף” שרבים רואים בו כעילוי ביקום הנבלים המארבלים אם לומר את האמת. שזה די מעניין כשחושבים על זה כי מדובר באותו שחקן. ג’וש אולי בן 50 אבל הוא בנוי לתלפיות. ועם כמה שהוא משחק את הקשוח וכמה שהוא בא לרצוח ילד שזה די רשע-מרושע ושומר על ארשת פנים שווארצנייגרית ונותן אחלה סצנות אקשן, קשה להתעלם מכך שיש לו גם רובד עדין חבוי אבל ממש לא כמו הבכייני של תאנוס. ואם באקשן עסקינן ,אז יש הרבה מאוד ממנו לאורך כל הסרט והוא עשוי מצוין. רצוי לציין לטובה את כל הסצנות בהן משתתפת דומינו (זאזי ביטס) – מוטנטית שהכוח המיוחד שלה הוא מזל-טוב. היא פשוט גנבה שם את ההצגה. בכללי צוות ה-X-FORCE שעליו היא נמנית אחראי לכל הסצנות הכי מפוצצות והכי מצחיקות בסרט. אז שימו לב טוב טוב לבדלאם (טרי קרוז) ופיטר (רוב דלני) כי אתם לא תאמינו למה שהולך להיות שם.
או שאתה אוהב את דדפול או שלא. אין באמצע. זהו בהחלט סרט לאוהדים השרופים ושלא לחינם בהקרנת העיתונאים שהייתי בה היו בערך 20 חבר’ה עם תחפושות של דדפול. עם למעלה מ-150 מיליון דולר בשבוע הראשון שלו עושה רושם שהוא הולך להיות אתנו עוד הרבה מאוד זמן וטוב שכך. הוא בדיוק האבן שהיה צריך על מנת להטות את המאזניים של היקום של מארבל על עודף הרצינות שיש בו. אז, אתם עדיין פה? לכו לראות!
